אני לא יודעת איך זה אצלכם אבל אצלנו המחצית כבר הסתיימה ובכיתה ז כבר קיבלו תעודות. ביה"ס שרצה להפוך את התעודות לחוויה קצת יותר נעימה עבור כל אותם ילדי החטיבה החדשים ארגן ערב חווייתי בשיתוף תיאטרון קטן במקור מהדרום. המטרה הייתה להפתח ולספר על התגובות והחוויות של הילדים וההורים בנושא קבלת תעודות. נו כמובן בדיוק בשבילי (אני צוחקת). דמיינו לעצמכם עכשיו את הסיטואציה ילד א’ מתלוננן שהוריו מבקשים ממנו להשתפר – קטע מומחז ע"י שחקנים. ילד ב’ טוען שהוריו אינם מתייחסים ברצינות – קטע מומחז ע"י שחקים. ילד ג’ טוען שהוא חושש מתגובת הוריו ועל כן מרבה להתחמק – קטע מומחז ע"י שחקנים. אני מניחה שהבנתם את הרעיון וברור שאני כבר אחרי השלישי אבדתי את הסבלנות. האולם בו ישבנו היה ללא קליטה סלולרית כך שנימעה ממני גם התקשורת החוצה בקיצור חוסר סבלנות מוחלט. שלא תבינו חלילה שאני מתלוננת, נהפוך הוא אני בעד יוזמות של ביה"ס אבל רחמים אנחנו מבינים מהר ואין צורך באין ספור דוגמאות. שעה ו 45 דקות קשה גם עבורינו וגם אם איננו סובלים מהפרעות קשב (רק שהקשב שלנו בשעה 20:00-22:00 הוא מוגבל). זוהי שעת הורים ולא שעת ילדים. שעת גדולים שלא מדברים בה על ילדים ושסופסוף אפשר לעשות משהו שהוא קצת בשבילנו מבלי שנרגיש אשמים – אז לתשומת ליבכם בפעם הבאה אפשר לקצר – תודה

